עמ' 19, טור א
1
בגילה ורעדה על יד ימי קיץ בוערים, עיפי שרב ועמוסי זהב ובתוכם
ידעכו ביגון דומם על גחליהם הלוחשות בינות ערבים עגומים של עונת בציר
ושולי רקיע זועפים ומתולעים של חורף. רגע אחד יהבהב לי מתוכם גם
השלג הראשון. השלג הצח והמתוק, ברפרפו שלו ושאנן, כמו מתוך תנומה
5
קלה, באויר העולם, לאחוז שמורות עיני ולהביא בלבי את צנתו הלבנה
והרעננה. ירושת פליטה היא באוצר זכרוני ושארית קטנה של חרף
שלם, שנגנב מלבי ולא ידעתי אנה בא. אבד החרף ההוא - ואיננו, כאשר
נמחו מלבי גם ראשיתה ואחריתה של סערה אחת גדולה, אשר השיגתני
פתאם ביום שרב אחד במשעול הגבעה, בין הדשאים הגבוהים, ברגע רדתי
10
לביתי. מירכתי הארץ הגיחה הסערה ותפול בכפר - והארץ היתה כרגע
לחרדת אלהים. השמים לבשו קדרות ועלטה היתה. היער שאג מרחוק,
אילנות נהפכו משרש ועשבות הגבעה דבקו ברעדה לארץ. התאבכו
תמרות אבק וגגות תבן פרחו באויר. ובטרם אמצא את ידי ואת רגלי - והנה
גם אני פורח! חייכם, פורח אנכי! כנף רוח אדירה היתה בי פתאֹם ותגביהני
15
כנוצה ותפריחני אל תחתית הגבעה ואל ראש המשוכה אשר מסביב
לביתנו. איך באתי, או איך הובאתי אחרי כן לבית אבא - לא אזכר,
ואולם טעמה של אותה טיסה - מי פתי וינסה להסבירה לאחרים?
רק בחלומות הלילה יש אשר יטעם האדם אחד מששים ממנה. - - -
פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד"ם!
20
הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו עתה בדמיוני, לא היה ולא נברא.
לא הוא, ולא יער, ולא גמדים, ולא פיגלה, ולא מאומה. אין אלה כי
אם דברי אגדה וחלומות, שעלו מאליהם, כצמחים שוטים, בדברי אמת
מועטים, כדי להנעימם על התינוקות. על כל פנים - מתחכם אני עוד -
ודאי יש כאן ערבוב זמנים וסרוסי מקראות. המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם.
25
כח- הדמיון בדאי, ואין לסמוך עליו.
לוּ יהי כן! אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בדות אלה
אינה נפגמת על ידי כך אפילו כמלוא נימה. מה לי היו מה לי לא
היו? הויתם הנה היא בנפשי ומציאותם הלא בבשרי ובעצמותי. אצבע
אלהים חרתה אותם על לוחות חיי ומי יבֹא למחותם. אם כאלה הם דברי
30
חלומות - אין אמת כאמתם ואין ממש כממשם. כיין המשומר בענביו,
כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו, לא יפוג ריחם ולא יפגם טעמם.
אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זהר וחריפות וככל אשר יתישנו כן יחזק
כחם וכן ירבה מתקם. אכן אין יין עז ומתוק גם יחד כאגדת ילדותנו!
טפה אחת משלה דיה פעמים לשכר את הלב עד כדי טרוף! עד כלות
35
הנפש! ויהי שם מלאכנו הטוב מבורך, אשר לא יגיש אל פינו מכוס עדניה
בלתי אם טפה טפה, ולעתים רחוקות. טפה אחת יתרה, או גדולה מכשעור
- ומת לב האדם כרגע מיתת נשיקה.
וברי לי, כי ביום הפקד עלי פקודת כל האדם, עם פתיחת שערי העולם
ליציאה - בשעה אחרונה זו יצאו אלי שוב כל מראות ילדותי מאחורי הפרגוד
40
ובאו והתיצבו לפני מחנה אחד. כלם עד אחד יבאו, ובכל חנם וחסדם ובכל זיום
הראשון, כמראה אשר הראיתים בבקר ימי. בהירים וברורים יעמדו כנגדי
והביטו אלי דומם. פתאם יזרח עליהם אור שבעת הימים - וכבו עם אור
החלומות שוא ידברון - אך לא כלם. וגם אני, טרם אחל להרצות
45
מכאן ואילך מעט מזער, פרקים פרקים, מגלגולי חייו הפנימיים ומחלומות
נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל - תנתן נא לי הרשות לספר
בזה, בלי קשר גלוי, לכאורה, עם המוקדם והמאוחר, אלא לשם מחיצה קטנה
ביניהם בלבד, את אחד מחלומותי אני, חלום שנחרת בלבי מלשעבר ועמד
בו בכל בהירותו ולכל פרטיו עד היום הזה. אינני יודע, אם תמצא ידי
50
להביא אל נפש מי שהוא את דברי החלום כהויתם, והעיקר, להטעימה
מטעם אורו ואוירו המיוחדים - כמה קשה דבר זה לגבי חלום! - ובכל
זאת, יהי מה, אספרה. החלום - חלום אמת, כמעט דבר מציאות ממש;
אין בו משום כן לא זרות ותהפוכות ולא דברים מתמיהים. וכמדומה, שהוא
55
בחלומי - והנה דרך ארוכה וכבדת חול לפני. והדרך מלאה שיירות
שיירות של שבי יריד - ואני בתוך השיירות. איני יודע, איך ומאין הובאתי
אל תוכן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבת מהומה ונסחף אחריה
כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וצוחה מסביב. עגלות וקרונות, ריקים
וטעוני משאות, הם ויושביהם ומנהיגיהם ומלויהם, רוכבי סוסים והולכי
60
רגל, אדם ובהמה ערב רב, מתנהלים וזוחלים בכבדות ובאין כח בתוך
ענני אבק ובשפעת חול. קשה ההליכה כקריעת ים. אופנים ורגלים טובעים
בשפעת החול עד חצים. אבק. שרב. אין כח. כלם עיפים ורצוצים, כלם
שטופי זעה דלוחה, כלם זעומי פנים ועכורי רוח - וכלם צועקים ומכים
את בהמתם באכזריות חמה. היריד, כנראה, לא עלה יפה: איש מהם
65
לא העלה את חצי תאותו בידו. על כן יכלו את חמתם בבהמתם העלובה.
וככל אשר תכבד הדרך, כן תקצר הרוח וכן יגדל הרעש ותרבה הערבוביה.
אין איש שומע עוד את שפת רעהו. כלם מזרזים זה את זה וכלם מעכבים
זה את זה כאחד: "הייא, הייא! נטה ועבור, בן אדם!" - "עמוד, עמוד!
אל תמוש ממקומך בן כלבים!" - אבל אין אחד מהם זז או נח
70
מדעתו. אדם הולך - לפי שהכל הולכים, עומד - לפי שהכל עומדים.
עדר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה - ואיני יודע מה