עמ' 18, טור א
1
כמה תקופות קיץ וחרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר
5
מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני ובית אבי, לגור בפרבר של
העיר הקרובה - איני זוכר. תינוק מוטל באשפה הייתי, עוד לא מלאו לי,
כמדומה, חמש שנים תמימות, ומה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם
בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סִדרי בראשית: תקופה באה ותקופה יצאה
בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו
10
עמי מן הכפר ועדין הוא כמוס עמדי במדור מיוחד לו בגנזי לבּי - אותו העולם
המשונה, הפלאי, היחידי, - הוא, כמדומה, שלא ידע חרף וסתו מימיו. כל
הכפר של אותם הימים, לכל מלא עיני, כלו עשוי מסכת אחת שלמה - קיץ
טהור כלו. השמים - שמי קיץ והארץ - ארץ קיץ. הצמח והחי - כלם קיץ;
ואף פיגלה, פיגלה, בת גילי וחברתי האחת בכל הכפר - אף היא כלה קיץ.
15
איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חרף, כלו מקשת קרח וכפור,
שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוין בקרדומו מן הצד, וסמוך לו מושלך
ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה
אינם בלתי אם יוצאי דופן. פסלת. העולם בטהרתו, זה שמתפשט והולך
מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין
20
בקצה הכפר - עולם זה כלו קיץ.
על יריעה זו, שכלה תכלת רקיע וירק דשא, רקומים עתה לפני כל
מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים, מראות שאננים
וקלים כענני טהר, חציָם חידות וחציָם חלומות - ובכל זאת אין בהירים
וברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתיָה לנפשי, צורות
25
יסוד, שנתנו לי משמים חנם, נדבת אלהים וחסדו, עקב רך שני וקצר ידי
ועקב אֵלם שפתי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי
לשאל עוד וקרֹא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי ולהעיר רוחי.
אין מחזיק בימיני ואין פוקד פנתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב
לקני, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. ואלהים אספני ברחמיו
30
אל תחת סתר כנפיו ויתנני לשבת דומם אצל הדום רגליו ולשחק בלאט
בציציות כסותו ובשולי אדרתו. יומם צוה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני
בחלומות ולהעלות בת שחוק על שפתי ואיש לא ראה, ובלילה שלח
אלי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח ולהפיג פחדי ואיש לא
שמע. רואים ולא נראים השכינם מסביב לי ויתקעם בעלטת כל פנה
35
ובאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותמהון אלהים. ידו הנעלמה
היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לנה עיני.
כל צרור אבן וקיסם עץ - מדרש פליאה, ובכל שוחה וגומא - רזי עולם.
איכה ילין הניצוץ באבן דומם, ומי השכין את הצללים האלמים בקירות
הבית? מי יַערום הררי אש בשולי רקיע, ומי יאחיז את הלבנה בסבכי יער?
40
אנה תנהרנה ארחות עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רננת בשרי
לבקר והמון לבבי לפנות ערב? מה למימי המעין כי יבכו חרש ולמה
יצא לבי להמיָתם? כתרוני הפלאים, השיגוני, עברו ראשי הקטן והדל - ואין
מנוס ומפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר
בנגלה ואת הסתום במפורש. כמעט אפקח לשמים את ארובות נפשי
45
הקטנות, את שתי עיני, ומראות אלהים נוהרים ובאים אלי מארבע הרוחות,
ואני לא קראתים. יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, ודמות להם
כמראות אשר יגלו בחלום ובמי ברֵכה בהירה. אין אֹמר ואין דברים - זולתי
מראה. גם הדבור שבהם אין קול ואין הברה לו. דבור פלאים הוא, בריה
לשעתה, שהקול התנדף ממנו - והוא קים. וגם אני לא באזני שמעתיו, כי
50
דרך מבוא אחר, נעלם, הגיע אל נפשי, כן יגיע אל נפש עולל נרדם
בערישתו המון לב אמו ורחמי עיניה, בעמדה עליו למראשותיו נפעמת
וחרדה, והוא לא ידע. ויש שנתרקמו המראות ובאו מתוך פליטי קולות
וצרופיהם. רבים הקולות בחלל העולם ושונים אלה מאלה, ופנים אין
מספר להם. מי יגיד משמעם ומי יבֹא עד חקר תכונתם? קולות יום וקולות
55
לילה. שחוצים וצנועים. עזים ורפי כח. נמשכים עד אין קץ ונקצצים
פתאם. שועת טובע בקצה העולם ואנקת הרוג מפרפר ביער. כרוחות אין
גויה היו בעיני, רצי אלהים ונושאי דברו, המשוטטים הנה והנה על כנפי
רוח, טסים כחצים ממחבואה למחבואה, מגיחים רגע ונעלמים פתאם, ואין
יודע מוצאם ומובאם ועין לא תשורם. ויש אשר שמעתי את הדממה
60
ואת הקולות ראיתי, כי לא ידעו עוד חושי גבולות ומצרים, והאחד בא
בשדה רעהו. הקול משך עמו את המראה, המראה את הקול, והריח - את
שניהם. גם מדה וקצב לא ידעתי עוד: הגבעה הקטנה בשדה נחשבה לי
כהור- ההר, ברֵכת המים - כאוקיָנוס ותחום הכפר - כקצה הארץ.
באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות
65
הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת ידי היוצר, הם הם גופי
דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות
והפגומות הן. {מעין} הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש.
ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי