טור 510
1
חלילה לי מעשות כדבר הזה ואין רצוני ללדת, אבל אלכה להמול כאשר צוה ה'.
הלא לצחוק יהיה לנו האיש הזה בדבריו, כי הביא לפנינו שתי פעולות, שאינן תלויות
ברצון איש ובחירתו ואין גם שום שייכות ויחוס ביניהם כלל, שתפול עליהן מלת
"טוב" להעריך ולומר, שפעולה זו חשובה מזולתה. - והנני מביא גם המשל השלישי,
5
נעלה על דמיוננו איש ישר וצדיק תמים, אשר ה' לנגדו תמיד ואוהב אותו בכל
נפשו והוא אוהב גם את הבריות, עושה טוב וצדקה ודובר שלום לכל אדם. הנה
היוכל איש הוכיח אותו בדברים כאלה: דרכך לא יתכן בעיני, כי בעשותך חסד
וצדקה עם אנשים תבטל עי"כ ממחשבתך בה, ואנכי לא אהיה כמוך, כ"א בה'
אשים כל מעיני, אומר לאבי ולאמי לא ראיתים, ואת אחי לא אכיר ואת בני לא
10
אדע, כי אשמור אמרת ה' ובריתו אנצורה. הלא לשחוק יהיה לנו חסיד שוטה כזה!
לפי שפעולות האיש הראשון בלתי מתנגדות זו לזו, ואדרבה הן אחוזות ודבוקות
אשה באחותה יחד, ואחת מהן סבת זולתה. - מעתה נפן אל שיר המחבר שהבאתי
13
ונשתומם אל השגיאות, אשר יצהירו לנו מבין שורותיו. השתים הראשונות לא
יתכנו מטעם המשל השני שזכרתי, כי לא כפעולות הסוס והפתן פעולות המחבר
15
וכל האדם, ולא כמעלותיהם מעלותיו, הללו טורפים וצוהלים והדבר אין בהם,
והאדם הוא חי מדבר, לא טורף ולא צוהל כסוס, ושלש דלתות הנשארות לא
יתכנו מטעם המשל השלישי, כי אהבת בן את אביו וכן אהבת אב את בנו איננה
מתנגדת חלילה לאהבת המקום ב"ה ואדרבה בזו אנו עושים רצונו! - ועוד לדעת
המחבר אתפלא, מדוע לא האריך עוד במשליו ולא חשב ג"כ שמחת הרעב
20
במצאו לחם לאכול, ושמחת הצמא בראותו פתאם באר מים חיים? ואם הרשה
לעצמו להטריח הקורא בחמשה משליו, למה פסק מהביא עוד לפחות עד עשרה
מי מוחה בידו? גם זאת נפלאת בעיני, הן יאמר: <ישתעשע פתן בחורו.> מאין
הוא יודע כי הפתן האכזר ישתעשע בחורו? <ושעשע יונק על חור פתן> כתיב,
היונק ישעשע, לא הפתן! ולו השכיל המחבר היה כותב שירו על דרך זו: <>.
ומה טוב היה עתה הרעיון, כי המחבר הגיד ישרו, אשר הוא קץ ומאס
בכל אלה, לבלות ימיו בהבל ושנותיו בתהו, לרדוף רק אחרי כסף ועונג, ואם
שהיה גם ביכלתו להשיגם בעמלו, ככל האנשים הרודפים אחריהם, והוא בכ"ז
35
מאס בם ודבק בה' לאהבה אותו בכל נפשו ובכל מאדו. והיה עד"ז דמיונו של
השיר אל המשל הראשון שהבאתי."
ועתה אשאל מאת הקוראים, ענו בי מה חטאתי ומה דברתי דופי בבקרת
זו ואבקש סליחה ומחילה! - ואם אולי הואיל אבי הנכבד, להבאיש את ריחי בעיני
עם הארץ במשלי, אשה יושבת על המשבר וגבר האומר להמול, הנה עדי בשחק
40
נאמן, שלא נתכוונתי להתלוצץ ואינני רואה בזה דבר דופי, ומשלים בכמו אלה
מצינו כמה פעמים בספרים ואין מי שיגנם, לפי שהענין בעצמו מביא לידי כך,
ואבי הנחמד גם הוא לא נזהר בלשונו בפרקו ט"ו וז"ל: <ע"י שעקם זה שפתיו
והוציא לזו מפיו הרי את מקודשת נאסרה על כל העולם כלו, וכשמעך לה אחר
בין שדיה יוצא ליהרג.> עכ"ל - ואחרי כל אלה הלא תגידו הקוראים! פשר דברי
45
אבי, אשר אסף בחפניו וקבעם בהכרמל? מה לתבן את הבר? ומה לדברי קבלה
את השיר? הכי נעשה גם אנחנו בזה הדור, לשלוח את הזמיר אל השכוי, כמו
החמור?.... יש כותבים בישראל, המקילים בכבוד הקוראים ומרשים לעצמם להלאותם
בלהג הרבה ובדברים לא יתכנו, כאלו הם משעובדים <!> ומוכרחים לשמוע שיחות
חולין שלהם והוא מאשר יחשבו את עדת הקוראים לנבערים מדעת ולחגבים בערכם
50
הגדול, מבלי יוכלו, או מבלי ירהיבו לשפוט שפוט על דברי אנשי השם כמוהם, ולכן
הם פותחים את פיהם בשבח עצמם ומדברים את כל העולה על רוחם. והכותבים האלה
שוכחים, כי יש בהעדה עין רואה ואזן שומעת, ולא אלמן ישראל ממבינים ומבקרים
יודעי טוב ורע. טוב ויפה היה הדבר, כי המבינים ההם, הנחבאים אל הכלים,
השמיעו עתה קולם עמנו, לטובת הספרות העברית, כי לב הכותב יחשב מעתה
55
דרכו, ודין הסמיכה לא יהיה נוהג כעת בישראל! לא לפי סמיכת החכמים יגדל
מחבר, כי אם לפי מעלליו. ואנשי- השם כלא היו אם אין מעשיהם מוכיחים
עליהם! נחום הקמחי, מחבר ספר "מתוק מדבש" אך בער הוא, אף אמנם הוא
מוכתר בכתר שם טוב ויש לו הסכמות רבות על ספרו, הן מאמריו על בנות
צלפחד ועל אשת פוטיפרע לא יועילו מאומה! - סלח אבי, אשר עזבתיך ודברתי
60
עד כה בענינים אחרים, מעתה אשתעשע עמך כפתן בחורו. הלואי אבי, חסת על
כבוד עצמך ועל כבוד הכרמל (גם על כבוד הקוראים) ועל אבוד חלק מזמנך,
ועברת בשתיקה מבלי הזכיר כלום להשיב על דברי בקרתי. ואם שירך זה הוא